כנסת ישראל נדרשת לנושא ההנגשה הלשונית בשנים האחרונות – לעתים כתוצאה מבקשות לדיון של ארגוני המגזר השלישי, ולעתים בשל יוזמות של חברי כנסת. הנה כמה חומרים מהשנים האחרונות:
- נגישות לשונית לעולים בשירותי רווחה – דוח המרכז למחקר ומידע של הכנסת משנת 2014 המציג את הצרכים בהנגשה לשונית ב-29 רשויות מקומיות, את הפתרונות ואת הפערים. רוב ההנגשה הלשונית (אם קיימת) מתבצעת באמצעות שירות ישיר בשפת העולים, וחלקה באמצעות עובדי-סמך דוברי שפות או “מתורגמנים” (במירכאות משום שקרוב לוודאי שאלה אינם מתורגמנים מקצועיים) וכן חומרים מתורגמים.
- נושא הנגישות הלשונית למידע באתרי אינטרנט עלה בהצעת חוק משנת 2012 (בכנסת ה-18), אולם טרם אושר. יש לקוות כי ההצעה תועלה שוב בכנסת הנוכחית. דוח של “קרן אברהם” בנושא נגישות לשונית של אתרי אינטרנט בערבית ממפה את הפערים בשירותים המתוקשבים בערבית, יחסית לעברית
- תחום הנגישות הלשונית בבריאות נדון בועדת העליה, הקליטה והתפוצות של הכנסת בדצמבר 2013. בפרוטוקול תוכלו לקרוא על העשיה הממשלתית בתחום, ועל הפערים שעדיין קיימים.
- נגישות לשונית בשירותי בריאות הנפש במגזר הערבי נדונה כחלק מסקירה כוללת על התחום מיולי 2014. התמונה העולה מהסקירה, שנה לפני הרפורמה בבה”נ, לא מעודדת – הנגישות למרפאות לא טובה, ההיענות נמוכה יחסית, ואין התאמות תרבותיות ולשוניות מיוחדות. המצב חמור אף יותר לאור החוסר באנשי מקצוע דוברי ערבית.
- ובצד השני, יש לציין את הצעת החוק (חוק יסוד) המיועדת לבטל את מעמדה של הערבית כשפה הרשמית השניה במדינת ישראל, אם כי להעניק לדוברי שפה זו נגישות לשונית לשירותי המדינה.
בדיון על הנגשה לשונית של שירותים צריך לזכור את נושא הנגישות לאנשים חירשים, באמצעות שפת הסימנים. בישראל מתקיים הדיון בנושא זה במסגרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות (התאמות נגישות לשירות), ולא תחת נושאי ההנגשה הלשונית ככלל. לטעמי הפרדה זו אינה הגיונית, משום שהנגשה לשונית לשירותים צריכה לכלול גם שפות דבורות, וגם שפות מסומנות. נושא המתורגמנות עבור אנשים חירשים מוסדר יותר מאשר מתורגמנות לשפות דבורות, והחוק דורש שימוש במתורגמן בעל תעודה ממשרד הרווחה. לצערי במתורגמנות לשפות דבורות אנחנו עוד רחוקים ממימוש דרישה זו.