ארכיון הקטגוריה: חקיקה

מתורגמנות קהילתית באירופה – תמונת מצב ב-2015

בסוף שבוע אביבי (שלא לומר קיצי) בפריז, התאספו להם כמה עשרות נציגים מתחום המתורגמנות במגזר הציבורי (public service interpreting, שם נרדף פחות או יותר למתורגמנות קהילתית). רוב המשתתפים  הגיעו מאירופה, אם כי היו גם נציגים מקנדה ומאוסטרליה הרחוקות.

המפגש נערך מטעם ENPSIT ארגון המקדם מיסוד והתמקצעות של מתורגמנות במגזר הציבורי באירופה, באמצעות הכרה, חקיקה, הכשרה, הסמכות, והטמעת סטנדרטים. לי, כישראלית הפועלת כמעט לבד בנושא, המפגשים האלה הם ממש חמצן חיוני: אני תמיד חוזרת עם מידע מועיל, ועם קשרים מועילים לא פחות.

הפעם חזרתי קצת מדוכדכת וקצת מעודדת. אני כבר יודעת שיש מדינות, כמו אוסטרליה, וחלק מהמדינות במערב אירופה, שבהן מוקצים תקציבים למתורגמנים במגזר הציבורי, התחום מוסדר בחוק ומפוקח מטעם גוף ציבורי/ממשלתי, יש הרבה אפשרויות לימוד, ובחלק מהמדינות גם הסמכה (חובה או רשות). היו רגעים שבהם שקלתי “רילוקיישן” להולנד, אנגליה, נורווגיה או בלגיה.

אבל – המצב לא כל כך ורוד. מתורגמנים במגזר הציבורי עדיין משתכרים סכומים מגוחכים יחסית למתורגמני ועידות, למשל, או בעלי מקצוע אחרים בתחום הציבורי. עדיין יש קושי בהטמעה של תוכניות וחקיקה, וחלק מן הפרויקטים תלויים במימון חיצוני או בתהפוכות פוליטיות. בסך הכל, מסתבר שרובנו באותה סירה, המתאמצת להישאר על פני המים. קחו לדוגמה את נורווגיה, לכאורה, חלומו הרטוב של כל אקטיביסט בנושא הנגשה לשונית ותרבותית. במדינה יש גופים ממלכתיים לקידום מתורגמנות במגזר הציבורי, לימודי מתורגמנות קהילתית ב-4 אוניברסיטאות, מרשם מתורגמנים הממוין לפי מגדר, שפה, ורמת הכשרה (המיומנים יותר מופיעים ראשונים) חקיקה מתאימה ותקציבים.

אבל, הנתונים מהשטח  ממש מדכדכים. בסקר שנערך ב-5 תחומים במגזר הציבורי באוסלו, התגלה שב-65% מהמקרים נותני השירות עדיין אינם משתמשים במתורגמנים מקצועיים, ומסתמכים על תקשורת לקויה, על המשפחה (במיוחד ילדים), או על צוות לא מיומן. “זה נשמע לי מוכר”, אמרתי לעצמי. אפילו ממש מזכיר את המצב פה בישראל (למרות שפה עוד לא עשו סקר, תודה לאל…). מדינות אחרות באיחוד מתמודדות עם אתגרים דומים. הנתונים הללו הביאו אותי למחשבה שאולי הקושי לקדם הנגשה לשונית לא נעוץ רק במימון, או במצב הפוליטי, כמו שינסו אנשים להסביר את מצבנו הבעייתי בישראל. אולי הבעיה היא בתודעת השירות, ובמודעות לנושא ההנגשה הלשונית של נותני שירותים – לא רק פה בישראל, אלא גם במדינות אחרות. זו מסקנה שמכוונת אותנו – כל מי ששואף לקדם את נושא ההנגשה הלשונית בישראל – לכוון לא רק להכשרת מתורגמנים, אלא קודם כל לשנות תפיסות ומודעות אצל נותני השירותים. ויפה שעה אחת קודם – עוד בלימודי המקצוע שלהם. גם הסקר בנורווגיה הראה שעובדים שעברו הכשרה בנושא, משתמשים יותר במתורגמנים מקצועיים.

למה חזרתי מעודדת? כי יש המון עשייה בתחום.

ארגון ENPSIT מקים מאגר מידע רחב, המכיל את כל מה שצריך כדי למסד ולמקצע את תחום המתורגמנות הקהילתית. הארגון אוסף חומרים (עיתונות, פסיקה, חקיקה, חומרי הכשרה וכל דבר שאפשר להעלות בלי בעיה של זכויות יוצרים), והם יהיו נגישים לחברים. כך אפשר לשתף במידע בין המדינות, ולהיעזר בו לא רק להכשרות והסמכות טובות יותר, אלא גם לקידום חקיקה ותקינה. המאגר עוד בשלבי הקמה ראשוניים, אבל יש כבר תיקיה לישראל, מאחר שאני לוקחת בו חלק. מי שרוצה להכניס חומרים על מדיניות לשון והנגשה לשונית בישראל – מוזמן לשלוח לי.

עוד נושא שלגבי מאוד התעודדתי הוא הכשרות של מתורגמנים. אין ספק שבישראל יש מעט מדי הכשרות, שרובן לא נערכות כלל במסגרת אקדמית. עם זאת, מי שמעביר איתי את ההכשרות הם בוגרי המחלקה לתרגום בבר-אילן, ובשנים הראשונות העברנו את ההכשרות בהנחייתה וברוחה של פרופ’ מרים שלזינגר ז”ל. מסתבר שיחסית להכשרות אחרות, עשינו עבודה לא רעה בכלל: המציגים בכנס עדיין מתלבטים מהי הדרך הנכונה לסנן מועמדים להכשרות, לבחון אותם במהלך ההכשרות ובסופן, ואיך לבנות בחינה שתשקף את יכולותיהם לעתיד. התלבטויות אחרות הנן באשר לנושאי ההכשרה והשילוב בין התכנים השונים. פה אנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם. אני חושבת שבהיעדר משאבים או הכוונה, בנינו כלים ותוכניות לימוד לא רעות בכלל, שלוקחות בחשבון את המיומנויות שמתורגמן צריך להגיע איתן לקורס, ואלה שהוא צריך לקחת איתו לתפקיד. ברור שהייתי רוצה יותר (דיפלומה או תואר במתורגמנות קהילתית, למשל), אבל עשינו עבודה לא רעה!

אני יוצאת מחוזקת, משום שנראה כי מצאנו מודל חוצה-גבולות שאיתו נוכל להתמודד עם האתגרים שמשותפים לכולנו: הכשרות מתורגמנים בשפות נדירות, מבחני הסמכה ברמה טובה המותאמים לצרכים, תקצוב פרוייקטים וקידום המחקר.

 

European Network for Publich Service Interpreting and Translation

הנגשה לשונית: מה קורה בכנסת?

כנסת ישראל נדרשת לנושא ההנגשה הלשונית בשנים האחרונות – לעתים כתוצאה מבקשות לדיון של ארגוני המגזר השלישי, ולעתים בשל יוזמות של חברי כנסת. הנה כמה חומרים מהשנים האחרונות:

  • נגישות לשונית לעולים בשירותי רווחה – דוח המרכז למחקר ומידע של הכנסת משנת 2014 המציג את הצרכים בהנגשה לשונית ב-29 רשויות מקומיות, את הפתרונות ואת הפערים. רוב ההנגשה הלשונית (אם קיימת) מתבצעת באמצעות שירות ישיר בשפת העולים, וחלקה באמצעות עובדי-סמך דוברי שפות או “מתורגמנים” (במירכאות משום שקרוב לוודאי שאלה אינם מתורגמנים מקצועיים) וכן חומרים מתורגמים.
  • נושא הנגישות הלשונית למידע באתרי אינטרנט עלה בהצעת חוק משנת 2012 (בכנסת ה-18), אולם טרם אושר. יש לקוות כי ההצעה תועלה שוב בכנסת הנוכחית. דוח של “קרן אברהם” בנושא נגישות לשונית של אתרי אינטרנט בערבית ממפה את הפערים בשירותים המתוקשבים בערבית, יחסית לעברית
  • תחום הנגישות הלשונית בבריאות נדון בועדת העליה, הקליטה והתפוצות של הכנסת בדצמבר 2013. בפרוטוקול תוכלו לקרוא על העשיה הממשלתית בתחום, ועל הפערים שעדיין קיימים.
  • נגישות לשונית בשירותי בריאות הנפש במגזר הערבי נדונה כחלק מסקירה כוללת על התחום מיולי 2014. התמונה העולה מהסקירה, שנה לפני הרפורמה בבה”נ, לא מעודדת – הנגישות למרפאות לא טובה, ההיענות נמוכה יחסית, ואין התאמות תרבותיות ולשוניות מיוחדות. המצב חמור אף יותר לאור החוסר באנשי מקצוע דוברי ערבית.
  • ובצד השני, יש לציין את הצעת החוק (חוק יסוד) המיועדת לבטל את מעמדה של הערבית כשפה הרשמית השניה במדינת ישראל, אם כי להעניק לדוברי שפה זו נגישות לשונית לשירותי המדינה.

 

בדיון על הנגשה לשונית של שירותים צריך לזכור את נושא הנגישות לאנשים חירשים, באמצעות שפת הסימנים. בישראל מתקיים הדיון בנושא זה במסגרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות (התאמות נגישות לשירות), ולא תחת נושאי ההנגשה הלשונית ככלל. לטעמי הפרדה זו אינה הגיונית, משום שהנגשה לשונית לשירותים צריכה לכלול גם שפות דבורות, וגם שפות מסומנות. נושא המתורגמנות עבור אנשים חירשים מוסדר יותר מאשר מתורגמנות לשפות דבורות, והחוק דורש שימוש במתורגמן בעל תעודה ממשרד הרווחה. לצערי במתורגמנות לשפות דבורות אנחנו עוד רחוקים ממימוש דרישה זו.

מתורגמנות מקצועית במגזר הציבורי בישראל

תחום המתורגמנות ממוסד רק במספר תחומים במגזר הציבורי, אם כי השינויים בשני תחומים: המשפט והבריאות, ישפיעו לדעתי גם על המגזרים האחרים.

  • בתחום הפלילי – על פי סדר הדין הפלילי קיימת חובה של המדינה לספק מתורגמן לאדם הזקוק לכך. ספקי התרגום אינם בתי-המשפט, אלא חברות פרטיות, מה שמקשה יחסית על שמירה על איכות אחידה. עם זאת, בשנים האחרונות נעשו צעדים למיסוד התחום, למשל באמצעות  בחינות סינון, וקוד אתיקה ולבוש שהמתורגמנים מחוייבים לחתום עליו.
  • בתחום האזרחי – עדיין אין חובה לאספקת שירותי מתורגמנות, על אף שמספר הצעות חוק הועלו בנושא.
  • בחקירות משטרה קיימת חובת שימוש במתורגמן בגבית עדות מאדם שאינו דובר עברית. המתורגמן יעלה על הכתב את העדות בשפה שבה נמסרה, העד יחתום על נכונותה, והמסמך יתורגם בכתב לעברית
  • בביטוח הלאומי – קבע בג”צ בשנת 2014 כי חובת המוסד לדאוג למתורגמנים לשפה הערבית בדיוני הוועדות הרפואיות במזרח ירושלים. יש לשער שהחלטה זו תשפיע על זימון מתורגמנים גם לשפות אחרות. אגב, בדומה לניסיונות להסדיר את המתורגמנות בתחום האזרחי, גם פה הוגשה הצעת חוק, עוד ב-2009.
  • בתחום הבריאות – קובע חוזר מנכ”ל משרד הבריאות כי שירותי הבריאות צריכים להיערך לאספקת שירותי מתורגמנות כאשר הדבר נדרש במהלך השירות והטיפול.

המציאות, כמובן, לא תמיד הולמת את רוח החוק – הרשויות לא תמיד מזמינות מתורגמנים, המתורגמנים לא תמיד מיומנים ובעלי הכשרה, ולכן זכויותיהם של אנשים מול מערכות ציבוריות והחוק נפגעות בגלל פערי השפה (וזה מצריך דיון בפוסט נפרד…)

מאמר: כשירות תרבותית בשירותי בריאות – מבט השוואתי

ניבי דיין ואיה בידרמן פרסמו מאמר מעניין המשווה בין כשירות תרבותית בישראל, ארצות-הברית ואוסטרליה. המאמר מציג גם הגדרות שימושיות למושג הכשירות התרבותית – ברמת הפרט (הקלינית), רמת הארגון ורמת המערכת.

חקיקה ותקינה בישראל בנושא הנגשה לשונית והתאמה תרבותית

חובת התרגום בהליך הפלילי בבתי-משפט בישראל נובעת מסעיפים בחוק סדר הדין הפלילי 1982

נוסף עליה, קיימת חובת תרגום (ותיעוד בוידאו) בחקירות משטרה, ביחס לעברות שהעונש עליהן 10 שנות מאסר ומעלה

חוזר מנכ”ל משרד הבריאות להתאמה והנגשה תרבותית ולשונית במערכת הבריאות הוא החוזר הממשלתי הראשון המחייב ארגונים לבצע התאמות כדי לתת שירות איכותי ושוויוני לכלל האוכלוסיות.

על פי חוות דעת של ארגון “אמון הציבור” מ-2009, חוזר המנכ”ל רק מחזק חובה חוקית קיימת (וכזו שניתן לתבוע על הפרתה) להנגיש שירותי בריאות למיעוטים לשוניים.

במערכות ציבוריות אחרות לא קיימת עדיין חובה חוקית, אם כי לגבי חלקן מתקיימים תהליכים (ציבוריים או משפטיים) לשינוי המצב. ראו לדוגמה עתירה לבג”צ בנושא חובת שימוש במתורגמן בועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי במזרח ירושלים