בסוף שבוע אביבי (שלא לומר קיצי) בפריז, התאספו להם כמה עשרות נציגים מתחום המתורגמנות במגזר הציבורי (public service interpreting, שם נרדף פחות או יותר למתורגמנות קהילתית). רוב המשתתפים הגיעו מאירופה, אם כי היו גם נציגים מקנדה ומאוסטרליה הרחוקות.
המפגש נערך מטעם ENPSIT ארגון המקדם מיסוד והתמקצעות של מתורגמנות במגזר הציבורי באירופה, באמצעות הכרה, חקיקה, הכשרה, הסמכות, והטמעת סטנדרטים. לי, כישראלית הפועלת כמעט לבד בנושא, המפגשים האלה הם ממש חמצן חיוני: אני תמיד חוזרת עם מידע מועיל, ועם קשרים מועילים לא פחות.
הפעם חזרתי קצת מדוכדכת וקצת מעודדת. אני כבר יודעת שיש מדינות, כמו אוסטרליה, וחלק מהמדינות במערב אירופה, שבהן מוקצים תקציבים למתורגמנים במגזר הציבורי, התחום מוסדר בחוק ומפוקח מטעם גוף ציבורי/ממשלתי, יש הרבה אפשרויות לימוד, ובחלק מהמדינות גם הסמכה (חובה או רשות). היו רגעים שבהם שקלתי "רילוקיישן" להולנד, אנגליה, נורווגיה או בלגיה.
אבל – המצב לא כל כך ורוד. מתורגמנים במגזר הציבורי עדיין משתכרים סכומים מגוחכים יחסית למתורגמני ועידות, למשל, או בעלי מקצוע אחרים בתחום הציבורי. עדיין יש קושי בהטמעה של תוכניות וחקיקה, וחלק מן הפרויקטים תלויים במימון חיצוני או בתהפוכות פוליטיות. בסך הכל, מסתבר שרובנו באותה סירה, המתאמצת להישאר על פני המים. קחו לדוגמה את נורווגיה, לכאורה, חלומו הרטוב של כל אקטיביסט בנושא הנגשה לשונית ותרבותית. במדינה יש גופים ממלכתיים לקידום מתורגמנות במגזר הציבורי, לימודי מתורגמנות קהילתית ב-4 אוניברסיטאות, מרשם מתורגמנים הממוין לפי מגדר, שפה, ורמת הכשרה (המיומנים יותר מופיעים ראשונים) חקיקה מתאימה ותקציבים.
אבל, הנתונים מהשטח ממש מדכדכים. בסקר שנערך ב-5 תחומים במגזר הציבורי באוסלו, התגלה שב-65% מהמקרים נותני השירות עדיין אינם משתמשים במתורגמנים מקצועיים, ומסתמכים על תקשורת לקויה, על המשפחה (במיוחד ילדים), או על צוות לא מיומן. "זה נשמע לי מוכר", אמרתי לעצמי. אפילו ממש מזכיר את המצב פה בישראל (למרות שפה עוד לא עשו סקר, תודה לאל…). מדינות אחרות באיחוד מתמודדות עם אתגרים דומים. הנתונים הללו הביאו אותי למחשבה שאולי הקושי לקדם הנגשה לשונית לא נעוץ רק במימון, או במצב הפוליטי, כמו שינסו אנשים להסביר את מצבנו הבעייתי בישראל. אולי הבעיה היא בתודעת השירות, ובמודעות לנושא ההנגשה הלשונית של נותני שירותים – לא רק פה בישראל, אלא גם במדינות אחרות. זו מסקנה שמכוונת אותנו – כל מי ששואף לקדם את נושא ההנגשה הלשונית בישראל – לכוון לא רק להכשרת מתורגמנים, אלא קודם כל לשנות תפיסות ומודעות אצל נותני השירותים. ויפה שעה אחת קודם – עוד בלימודי המקצוע שלהם. גם הסקר בנורווגיה הראה שעובדים שעברו הכשרה בנושא, משתמשים יותר במתורגמנים מקצועיים.
למה חזרתי מעודדת? כי יש המון עשייה בתחום.
ארגון ENPSIT מקים מאגר מידע רחב, המכיל את כל מה שצריך כדי למסד ולמקצע את תחום המתורגמנות הקהילתית. הארגון אוסף חומרים (עיתונות, פסיקה, חקיקה, חומרי הכשרה וכל דבר שאפשר להעלות בלי בעיה של זכויות יוצרים), והם יהיו נגישים לחברים. כך אפשר לשתף במידע בין המדינות, ולהיעזר בו לא רק להכשרות והסמכות טובות יותר, אלא גם לקידום חקיקה ותקינה. המאגר עוד בשלבי הקמה ראשוניים, אבל יש כבר תיקיה לישראל, מאחר שאני לוקחת בו חלק. מי שרוצה להכניס חומרים על מדיניות לשון והנגשה לשונית בישראל – מוזמן לשלוח לי.
עוד נושא שלגבי מאוד התעודדתי הוא הכשרות של מתורגמנים. אין ספק שבישראל יש מעט מדי הכשרות, שרובן לא נערכות כלל במסגרת אקדמית. עם זאת, מי שמעביר איתי את ההכשרות הם בוגרי המחלקה לתרגום בבר-אילן, ובשנים הראשונות העברנו את ההכשרות בהנחייתה וברוחה של פרופ' מרים שלזינגר ז"ל. מסתבר שיחסית להכשרות אחרות, עשינו עבודה לא רעה בכלל: המציגים בכנס עדיין מתלבטים מהי הדרך הנכונה לסנן מועמדים להכשרות, לבחון אותם במהלך ההכשרות ובסופן, ואיך לבנות בחינה שתשקף את יכולותיהם לעתיד. התלבטויות אחרות הנן באשר לנושאי ההכשרה והשילוב בין התכנים השונים. פה אנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם. אני חושבת שבהיעדר משאבים או הכוונה, בנינו כלים ותוכניות לימוד לא רעות בכלל, שלוקחות בחשבון את המיומנויות שמתורגמן צריך להגיע איתן לקורס, ואלה שהוא צריך לקחת איתו לתפקיד. ברור שהייתי רוצה יותר (דיפלומה או תואר במתורגמנות קהילתית, למשל), אבל עשינו עבודה לא רעה!
אני יוצאת מחוזקת, משום שנראה כי מצאנו מודל חוצה-גבולות שאיתו נוכל להתמודד עם האתגרים שמשותפים לכולנו: הכשרות מתורגמנים בשפות נדירות, מבחני הסמכה ברמה טובה המותאמים לצרכים, תקצוב פרוייקטים וקידום המחקר.
European Network for Publich Service Interpreting and Translation
קרן רש"י.