“מה פתאום שמשרד הבריאות יתרגם את ההנחיות לערבית? השפה הרשמית בישראל היא עברית! זה לא מדינות ערב פה!”
“יידיש היא שפה מתה!”
“אם העולים האלה לא יודעים עברית, זה אומר שהם לא באמת רוצים להשתלב פה.”
ההתמודדות עם הקורונה מציפה גם דעות כאלה, שהיו פה מאז ומעולם.
נכון, בישראל השפה הרשמית היא עברית. הערבית עברה שינמוך מסויים עם חוק הלאום ולשאר השפות אין מעמד רשמי, גם לא לאנגלית.
אבל – בפרקטיקה משרד הבריאות וגורמים אחרים מבינים כבר כמה שנים שהשפה שאנשים מדברים בבית לא אמורה להיות מכשול בקבלת שירותים. בית חולים לא יגיד לאדם שמגיע למיון – “לא מדבר מספיק טוב עברית? בעיה שלך.”
מעבר לעובדה שבית חולים אינו משרד החינוך, הבינו שעדיף למערכת הבריאות לתרגם מידע – זה חיסכון בכסף, זה עוזר לבטיחות המטופל, זה מונע תביעות.
כלומר, הנגשה לשונית של מידע אינה (רק) זכות בסיסית, היא צעד פרקטי שנועד לתת שירות רפואי סביר, לחסוך כסף על אשפוזים חוזרים, שהייה מיותרת במיון, תביעות על רשלנות רפואית.
במדינות כמו ארצות הברית וקנדה, שבהן יש שפה רשמית אחת, חומרים מונגשים לעשרות שפות, בדיוק מהסיבות האלה.
ראו למשל את המידע שהעלתה עיריית ניו-יורק בנושא הקורונה. עשרות שפות כולל יידיש, עברית, וקראולית.
ובעיתות מגפה – גם התומכים הנלהבים ביותר בדומיננטיות השפה העברית צריכים להבין שאם הם לא רוצים להידבק, המידע חייב להיות מונגש לכמה שיותר שפות. הוירוס לא מבדיל בין דובר ערבית, טיגריניה, רוסית או צרפתית.
הנחיות להיגיינה אישית וציבורית חייבות להיות מונגשות כמה שיותר, ואגב – גם בעברית פשוטה – לטובת בעלי מוגבלות קוגניטיבית למשל.
מתחילת המשבר, אתר משרד הבריאות בנושא קורונה מופיע בארבע שפות. מאוד יכול להיות שצריך יותר הנגשה, אבל כרגע אין עם מי לדבר.
אולי זו שעתם של הארגונים החברתיים ושל מתרגמים ומתורגמנים להתגייס ולהנגיש את המידע. אני, כמובן, בעניין.
מוזמנים לפנות אלי אם אתם צריכים לתרגם לעברית או לאנגלית חומרים בנושא הקורונה. מבטיחה להמליץ על מתרגמים מצויינים בשפות אחרות